פסק-דין בתיק ת"ק 008641/01

 הנתבעת היתה חברתו לחיים של המנוח ד"ר שלום לוין ז"ל .

התובע הינו בנו של המנוח, יורש מיורשיו, מנהל עזבונו ומנהל ההקדש שהמנוח ציווה

  התובע טוען כי הנתבעת קבלה הלוואה מהמנוח בסכום של 6000 ש"ח בתאריך 2/11/94 .להוכחת הטענה צירף התובע צילום של תדפיס תנועות חודשי לחשבון עו"ש בבנק מסד מחשבונו של המנוח . שם מופיע בעמודת "חובה" סכום של 6000 ש"ח מודפס. כאשר לידו מצויין בכתב יד ( ככל הנראה של המנוח )   "הלוואה לעופרה ". אין בין הצדדים מחלוקת כי "עופרה " היא הנתבעת.

התובע טוען כי ההלואהלא הוחזרה , יען כי במסמכיו של המנוח לא נמצא מסמך המעיד כי היא הוזחרה

  הנתבעת אינה מכחישה את העובדה כי קבלה מאת המנוח סכום של 6000 ש"ח כהלוואה .

הנתבעת טוענת כי החזירה את ההלוואה למנוח עוד בחייו .

  זוהי בתמצית המחלוקת בין הצדדים

  הכלל בדיני הראיות הינו "המוציא מחברו עליו הראיה" , וכי התובע מחברו סכום מסוים חייב הוא להוכיח לבית המשפט כי אכן הנתבע קיבל את סהכום וטרם החזירו . במקרה שלפני החובה הבסיסית היא על התובע להויכח שני דברים כי הנתבעת קבלה את ההלוואה, וכי ההלוואה לא הוחזרה.

  באשר לקבלת ההלוואה מודה הנתבעת כי היא קבלה מהמנוח הלוואה, וטוענת כי החזירה אותה

התובע אינו טוען בפה מלא כי הנתבעת לא החזירה את ההלוואה, . באשר לאי החזרת ההלוואה טוען התובע בסעיף 12 לתביעה

" 12- יצוין כאן כי המנוח נהג לשמור בקפדנות על מסמכיו לאורך זמן ובין מסמכיו לא נמצאה שום עדות לכך שההלוואה הנדונה הוחזרה לו דברך כלשהיא "

  נוצר בפני מצב מיוחד מבחינה ראייתית.

מצד אחד התובע הטוען כי ניתנה הלוואה אינו יכול לטעון בצורה ישירה כי ההלוואה לא הוחזרה אלא על דרך הסקת המסקנות

  מצד שני הנתבעת מודה כי קבלה את ההלוואה , והדבר מתועד בכתב, אך טוענת כי החזירה אותה , אך אין בידה קבלה על החזרת ההלוואה.

  יצויין פעם נוספת כי מדובר בחיים של המנוח וחברתו לחיים הנתבעת. זה לא יהיה מוגזם לחשוב כי בחיים בין אנשים החיים כבני זוג , לא תתנהל פנקסנות עסקית רגילה. עובדה היא כי המנוח למשל לא החתים את הנתבעת על מסמך בו היא מאשרת קבלת הלוואה, תוך התחייבות להחזירה במועד מסוים . כל אשר בידי התובע הוא רישום על פי דין וחשבון חודשי מהבנק, והוא מבהיר , אולי לעצמו , אולי לאחרים, כי הסכום הזה הוא "הלוואה לעופרה " . לא נוצר מסמך בכתב  משפטי מחייב של מתן הלוואה.

   לצורך המחשת הדברים . נניח כי המנוח בעצמו חי כיום והוא תובע את הסכום והוא טוען כי הסכום ניתן לנתבעת כהלוואה, היה נדרש להוכיח את קיומה של ההלוואה כעסקה מסחרית רגילה . אין להסתפק ברישום עצמי על פני דף חשבון מהבנק.

  אך מה לעשות והנתבעת מודה כי חמדובר בהלוואה. צא ולמד כי לא מדובר בהלוואה כמשמעותה המשפטית הטהורה, בתור עסקה מסחרית רגילה , אלא מתן סכום של כסף  בין אנשים החיים כבני זוג, שיוחזר , אם יוחזר בלי קביעת זמן מראש, בלי תנאים ובלי מסמכים בכתב.

   אם המנוח לא דאג לראות בהלוואה עסקה מסחרית ולא החתים את הנתבעת על הסכם הלוואה, מה הריבותא שהיא לא בקשה ממנו קבלה בכתב בעת הזחירה את הסכום.

   הרישום על פני דף החשבון של הבנק , נעשה ע"י המנוח, ויש להניח , זהו רישום שהמנוח עשה עבור עצמו, בלי ידיעתה של הנתבעת . הנתבעת קבלה סכום בצ"ק , ולא חתמה על התחייבות להחזיר. מה הפלא אם כן , שכאשר החזירה את הסכום , לא דרשה קבלה רסמית ? בני זוג כבר אמרתי ?